החלטה בתיק ת"א 43928-12-11

1. הבקשה שלפני הינה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים, או מי מטעמם, להכנס או לתפוס חזקה או להפריע למבקשת בשימוש בדירה בת 2 קומות הנמצאת בבית חנינה, רח' אבו רמילה דרך חיזמה, הידועה כחלקה 62 בגוש 30614 (להלן: " הנכס").

2. הבקשה הוגשה ביום 25.12.11 והוכתרה בכותרת "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני". בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה טענה המבקשת, כי היא שכרה את הנכס ביום 1.7.12 (כך במקור) מהמשיב 1, מר עאיד מסבאח זלום (להלן: " זלום") לתקופה של 3 שנים ודמי השכירות עבור כל התקופה שולמו מראש. המבקשת הצהירה כי מאז ועד היום היא מתגוררת בנכס עם בני משפחתו של בעלה, 14 נפשות, לרבות שני ילדים בני שנה. עוד הצהירה המבקשת כי בחלק נפרד משתי הקומות התגורר מר עווד אבו סביח  (להלן: " אבו-סביח") עד ליום 20.12.11 ולאחר מועד זה החלה היא להחזיק בחלק זה. המבקשת טענה שכיומיים לפני הגשת הבקשה פנה אליה אדם שזיהה עצמו כקבלן מלשכת ההוצאה לפועל והודיע לה שאדם בשם עלי מחאמרה, המשיב 2 (להלן: " מחאמרה") מתכוון לבצע פינוי של הדירה וכי יש לו צו פינוי כנגד אבו-סביח ולאחר שהבהירה לו שאבו-סביח אינו מתגורר עוד בדירה, אמר כי יבצע את הפינוי כנגד כל האנשים בדירה. המבקשת טענה שפנתה מיידית לזלום, המשכיר, וזה הציג לה מסמכים המעידים על זכויותיו בנכס, אותם צרפה לבקשתה.

3. עם הגשת הבקשה נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 27.12.11. במועד שנקבע התייצבו המבקשת והמשיב 1. מטעם המשיב 2 לא נרשמה התייצבות וב"כ המבקשת טען כי מסר את הבקשה וההחלטה על מועד הדיון למשיב 2 באמצעות קרובת משפחתו שהציגה עצמה כעורכת דינו. בתשובה לשאלות בית המשפט, גרסה המבקשת כי הגיע אדם לביתה ואמר לה שעליה לפנות את הנכס. המבקשת אמרה שאינה יודעת מי האדם והאם הוא מההוצאה לפועל אם לאו, וכן טענה כי אותו אדם אמר לה שהוא הגיע בשליחותו של מחאמרה. בהחלטה מאותו מועד ניתן צו מניעה ארעי, עד לבירור שייערך במעמד כל הצדדים, זאת בכפוף להפקדת ערבון ותוך שהמבקשת נדרשה להמציא את הבקשה למשיב 2 בהתאם להוראות הדין.

4. כעבור יומיים, ביום 29.12.11, הוגשה בקשה דחופה מטעם המשיב 2, בה נתבקש בית המשפט להבהיר כי אין בצו שניתן בתיק זה במעמד צד אחד כדי למנוע מהמשיב 2 לפנות את אבו-סביח מהנכס בהליך פינוי המתנהל בתיק הוצאה לפועל והקבוע לאותו יום, קרי  29.12.11. עם הגשת בקשה זו נתברר, כי בין מחאמרה, הטוען לבעלות בנכס, לבין אבו-סביח התנהלו הליכים רבים בבתי המשפט השונים עקב סירובו של אבו-סביח להתפנות מהנכס, עד שביום 20.12.11 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין המורה לאבו-סביח לפנות את הנכס לא יאוחר מיום 29.12.11, שאם לא כן ייאסר ביום 30.12.11 בהתאם להחלטת בית משפט קמא (מאסר שהוטל על אבו-סביח בהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט). עוד נקבע באותו פסק דין, שניתן בהסכמת הצדדים, כי אבו-סביח מתחייב שלא לעכב את ביצוע הפינוי.

נוכח נימוקי בקשת המשיב 2 והמצורף לה, הובהר על ידי, בהחלטה מיום 29.12.11, כי הצו הארעי שניתן בתיק זה מתייחס אך ורק למבקשת וכי אין בו כדי למנוע פינוי אחרים בהתאם לדין. כן הוריתי באותה החלטה על זימונם של הצדדים כולם לדיון ביום 2.1.12.

5. בדיון שנערך ביום 2.1.12 נחקרה המבקשת. כמו כן, ולבקשת ב"כ המבקשת, נחקר גם המשיב 1 (אף שמשיב זה לא הגיש תגובתו לבקשה בצירוף תצהיר, כפי שנדרש לעשות). בנוסף, נשמעה עדותו של קבלן ההוצאה לפועל, מר עופר למור.

6. כבר בפתח הדברים אציין, כי עדותה של המבקשת הותירה תחושה לא נוחה ועם סיומה נותרו סימני שאלה רבים. העדות היתה רצופת סתירות, שקצרה היריעה מלפרטן, ואל חלקן בלבד אתייחס בהחלטתי להלן.

השיקולים למתן צו מניעה זמני

7. תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת מתן סעד זמני במסגרת תובענה, כאשר בית המשפט שוכנע בדבר קיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה. על בית המשפט להביא בחשבון גם את מאזן הנזקים אשר צפויים להיגרם לכל אחד מבעלי הדין (תקנה 362(ב)(1)), וכן אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואין בו פגיעה במידה העולה על הנדרש (תקנה 362(ב)(2)).

8. התנאי הראשון אותו יש לבחון נוגע, אם כן, לטיב התביעה ולסיכוייה. המבקשת טענה כי היא ובני משפחתה מחזיקים בנכס מאז יום 1.7.11 מכוח הסכם שכירות שנערך בינה לבין זלום, שהוא לגירסתה הבעלים של הנכס. לתמיכה בטענתה צרפה המבקשת לבקשתה הסכם שכירות וכן מסמכים המעידים לכאורה על בעלותו של זלום בנכס: ייפוי כוח מאת הבעלים הרשום לאדם בשם מוחמד ח'מיס ואדי וייפוי כוח לפיו מוכר מוחמס ח'מיס ואדי את כל נכסיו (ללא איזכור ספציפי של נכס זה או אחר) לזלום. בשאלת הבעלות בנכס טען ב"כ המשיב 2, מחאמרה, כי שני המסמכים שצורפו לבקשה ושנערכו, אם בכלל, בשנת 2004, אינם יכולים להקנות למשיב 1 כל זכויות בנכס, שכן מחאמרה רכש את הזכויות בנכס עוד בשנת 1999. לתגובה צורפו מסמכים המעידים על רכישת השטח על ידי מחאמרה, בהם יפוי כוח משנת 1999 מאת הבעלים הרשום למחאמרה וכן אישור על תשלום מס רכישה. אמנם, לתגובה לא צורף תצהירו של המשיב 2, ולכך התייחס גם ב"כ המבקשת בסיכומיו, אך באותה מידה גם הטוען האחר לבעלות בנכס, המשיב 1, לא הגיש תצהיר ואף תגובה בכתב לא הוגשה על ידו כנדרש. משכך, בפני מצויים מסמכים המוכיחים לכאורה בעלות בנכס מצד זה, ומסמכים אחרים מן הצד האחר. כן הוצגו פרוטוקולים והחלטות של בתי משפט בהליכים שהתנהלו בין מחאמרה לבין אבו-סביח, בהם עניין בעלותו של מחאמרה בנכס לא היה כלל במחלוקת. בהתאם לבקשת ב"כ המבקשת, נשמעה עדותו של המשיב 1 בדיון שנערך לפני. עדות זו לא תרמה לבירור הסוגיות שעל הפרק, שכן בחקירתו התחמק המשיב 1 ממתן תשובות לשאלות שעניינן רכישת הנכס (כמו גם לשאלות בנוגע להסכם השכירות שנערך לכאורה בינו לבין המבקשת) ובתשובה לשאלות רבות שנשאל ע"י ב"כ המשיב 2, ענה: "זה לא עניינך", "זה לא בעיה שלך" ו"לא אכפת לך" (עמ' 15-17 לפרוטוקול).

9. אין ספק כי שאלת הבעלות בנכס המקרקעין מצריכה דיון וליבון, ואולם בהליך שלפני איני רואה צורך לעסוק בשאלה זו, שכן לצורך הליך זה יש, לטעמי, לבחון שאלה אחת בלבד והיא, האם המבקשת החזיקה בנכס קודם להגשת הבקשה על ידה, שכן מכוח זכות זו פונה היא היום לבית המשפט בבקשה לסעד זמני. לאחר שבחנתי את הראיות שבאו לפני, מסקנתי הינה שלא עלה בידי המבקשת להוכיח זכות לכאורית במידה הנדרשת בהליך זה. המבקשת הציגה אמנם הסכם שכירות, אך ספק אם אמנם נחתם הסכם כזה ביום 1.7.11 וספק רב יותר אם התגוררה המבקשת בנכס מאז אותו מועד או בכלל, כפי שיבואר להלן.

10. המבקשת, בת 19 על פי עדותה, שכרה, לטענתה, את הדירה מאת זלום למשך 3 שנים, על פי הסכם שכירות שנחתם בין השניים. המבקשת טענה בתוקף כי היא זו ששכרה את הדירה והציבה עצמה בחזית האירועים, אלא שבמענה לשאלות פשוטות הקשורות בהסכם השכירות, שאלות שכל מי שנטל חלק בעיסקה מהסוג הנטען היה עונה עליהן ללא קושי, היו תשובותיה של המבקשת מעורפלות, מהוססות, מתחמקות ופתלתלות.

לשאלה מדוע דווקא היא, מכל בני משפחתה המתגוררים בנכס, חתומה על ההסכם, לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת. בעלה אינו חתום על ההסכם, כך אמרה, "בגלל שהכסף שלי אז למה על שמו?" (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 20). אלא שטענה זו נטולת כל בסיס, שכן המבקשת העידה על עצמה כי אינה עובדת וכאשר נתבקשה לפרט מנין הכספים ששולמו על ידה, סך של 100,000 ש"ח כטענתה, לא נתקבלה תשובה ברורה וכל שנטען על ידה בהקשר זה הוא שיש לה אח נכה שמקבל קיצבת נכות ואביה קיבל אף הוא בעבר קיצבת נכות (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 9).  המבקשת לא ידעה לומר כיצד חושב הסך של 100,000 ש"ח (שאינו מהווה בדיוק את הסך של 800$ עבור 36 חודשי שכירות, כמפורט בהסכם) וגרסה בהקשר זה כי הובא שמאי שיעשה הערכה של הנכס, מבלי שהבהירה למה נדרש שמאי ומבלי שידעה לומר מי הוא אותו שמאי (עמ' 11, שו' 30 - עמ' 12, שו' 3). המבקשת לא הביאה ולו בדל ראיה על ביצוע התשלום הנטען, אף שמדובר בסכום כסף גדול מאוד, בודאי למשפחה המתקיימת מקיצבת נכות בלבד. המבקשת טענה כי "עו"ד נוטריון" ערך את ההסכם, אך לא ידעה לומר מי עורך הדין וגרסה שהמשיב 1 הוא שדאג לכך (עמ' 11, שו' 20-25). המשיב 1, מצידו, סרב לציין בחקירתו את שם עורך הדין שערך לכאורה את ההסכם (עמ' 16, שו' 28-31). לא למותר לציין בהקשר זה, כי ההסכם נרשם בשפה העברית, אף שהמבקשת כלל אינה דוברת את השפה וחקירתה התקיימה באמצעות מתורגמן לשפה הערבית. כאשר הופנתה המבקשת להוראות ההסכם ונשאלה האם החתימה שני ערבים, ענתה שאכן חתמו ערבים. משלא ידעה לומר מיהם הערבים, גרסה באופן תמוה כי זלום, המשכיר, הוא שהביא את הערבים. ניכר היה כי המבקשת אינה מבינה משמעותם של תנאי הסכם השכירות ואינה יודעת באילו ערבים מדובר, דבר שלא מנע ממנה לטעון ללא היסוס כי חתמו ערבים והיא רק אינה זוכרת את שמותיהם (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 17-22). אציין, כי מעבר לתמיהות שמעלות תשובותיה של המבקשת, דבריה אף לא עלו בקנה אחד עם תשובותיו של זלום, המשיב 1, באותו עניין (הגם שזה נכח באולם בעת חקירתה). המשיב 1 טען כי ישנו ערב אחד מהצד שלו(?) וערב אחד מהצד של השוכרת. רק כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מסר שמות פרטיים של שני ערבים שלדבריו חתמו בהתאם להוראות ההסכם (עמ' 17 לפרוטוקול, שו' 8-20).

כאשר נשאלה המבקשת כיצד הגיעה לשכור את הנכס, נתברר לראשונה כי המשיב 1 הוא קרוב משפחתה (נשוי לדודתה, אחות אמה). עוד נשאלה המבקשת לגבי תכולתה של הדירה עת שכרה אותה וגרסה כי קיבלה את הדירה כשהיא ריקה וכל הרהיטים המצויים בדירה שייכים לה. המבקשת הופנתה לרשום במבוא להסכם השכירות, ממנו עולה לכאורה כי הדירה הושכרה לה כאשר בתוכה חפצים ו/או רהיטים שרשימתם צורפה להסכם כנספח א', אלא שהמבקשת לא הבינה כלל במה מדובר (עמ' 9, שו' 29 - עמ' 10, שו' 4), ונספח א' המצויין בהסכם לא צורף ולא הוצג.

11. בהתייחס למגורים בנכס, טענה המבקשת בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשתה, כי בנכס מתגוררים היא ובני משפחתו של בעלה, 14 נפשות, מאז יום 1.7.12 (כאשר כוונתה היתה, יש להניח, 1.7.11). בחקירתה טענה המבקשת, בניגוד לאמור בתצהירה, כי בני משפחתה שלה מתגוררים עמה ועם בעלה בדירה (עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 23-26). בהמשך גרסה כי בדירה מתגוררים היא, בעלה, אביה, אמה, ארבע אחיותיה ושני אחיה וכן אחיו של בעלה, ששה במספר. המבקשת נתבקשה לפרט את שמותיהם וגילם של גיסיה המתגוררים עמה ועל פי דבריה, כל אחיו של בעלה, בגילאי 11 עד 25, מתגוררים בנכס עמה ועם בני משפחתה (עמ' 10, שו' 21 ואילך). כאשר נתבקשה להבהיר כיצד זה גם אחיו הקטינים של בעלה מתגוררים עמם ולא עם הוריהם, שינתה מגירסתה ואמרה "הם באים והולכים" (עמ' 11, שו' 1-6). תשובותיה של המבקשת היו מלאי סתירות פנימיות ונשמעו מהוססות ומתחמקות גם כאשר נשאלה לעניין החדרים בבית ומספר המיטות (עמ' 13, שו' 31 - עמ' 14, שו' 12). כך היה גם עת התייחסה למגוריו של אבו-סביח במקום. בתצהירה טענה המבקשת כי אבו-סביח התגורר "בחלק נפרד משתי הקומות" שהיא שכרה, וזאת עד ליום 20.12.11, ולאחר מועד זה החלה היא להחזיק גם בחלק זה. בחקירתה העלתה המבקשת גירסה שונה לחלוטין. לדבריה, אבו-סביח עזב את הנכס ביום 20.7.11 וקודם למועד זה  התגורר בדירה בעלת שני חדרים בקומה הראשונה. לדבריה, לאחר עזיבתו, ומאחר והסכם השכירות עמה מתייחס לכל הנכס, החזיקה גם בחלק זה (עמ' 6, שו' 5-17).

12. מעבר לסתירות הפנימיות בגירסה ולתמיהות שהיא מעוררת, עומדת עדותה של המבקשת בסתירה מוחלטת למה שעולה מהליכים משפטיים שהתנהלו בין אבו-סביח לבין מחאמרה. דומני שמתן החלטה בבקשה זו מחייב התייחסות קצרה להחלטות שניתנו בהליכים אחרים שהתנהלו לאחרונה ממש בנוגע לנכס שבנדון. מהחלטות שצורפו לתגובת המשיב 2, עולה כי בחודש מאי 2011 הגיש מחאמרה בקשה למתן צו עשה זמני בגדרה התבקש בית המשפט לסלק את המשיבים, אבו-סביח ואחר בשם עלי מוחמד עלי (שלא אותר ולא היה צד להליכים בהמשך), מהנכס שבנדון. כב' השופט ש' פיינברג, בהחלטה מנומקת מיום 13.6.11, קבע כי על המשיב, אבו-סביח, לפנות הנכס עד ליום 30.6.11. הנכס לא פונה וביום 21.9.11 התקיים דיון בבית משפט זה בפני כב' השופט י' שמעוני בבקשה שהוגשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט. בדיון צויין, כעובדה מוסכמת, שבאותו מועד מתגורר עדיין אבו-סביח בנכס. בית המשפט קבע כי על אבו-סביח למסור את החזקה בנכס למחאמרה תוך 30 יום וככל שלא תימסר החזקה במועד ישולם סך של 2,000 ש"ח על כל יום של איחור וייקבע דיון מיוחד לעניין תקופת המאסר. ביום 15.11.11 התקיים דיון נוסף בפני כב' השופט י' שמעוני, במהלכו חייב כב' השופט את אבו-סביח להתייצב על דוכן העדים ולהשיב לשאלת בית המשפט האם פינה את המושכר אם לאו. אבו-סביח הצהיר באותו מעמד באופן מפורש כי לא פינה את הנכס ולפיכך קבע בית המשפט כי אבו-סביח יישלח למאסר למשך 3 חודשים על פי פקודת ביזיון בית המשפט. ערעור שהגיש אבו-סביח על החלטת כב' השופט שמעוני נדון בבית המשפט המחוזי ביום 20.12.11, ובסיכומו הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיה הפינוי יבוצע לכל המאוחר ביום 29.12.11 "ואם לא, תחול החלטת בית משפט קמא נשוא הערעור, והמערער ייאסר ביום 30.12.11". עוד התחייב המערער שלא לבקש לעכב את ביצוע הפינוי.

ימים אחדים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הורה על פינוי אבו-סביח מהנכס, הגישה המבקשת את בקשתה שבנדון, תוך שהיא מציגה מצג עובדתי אחר ומנותק וטוענת כי היא מתגוררת בנכס מאז יום 1.7.11 וכי אבו-סביח אינו מצוי שם מאז יום 20.7.11.

13. יש לציין, כי מעבר להסכם השכירות ולגירסת המבקשת, שאין ליתן בה אמון, לא הוצגו אסמכתאות כלשהן המעידות על מגוריהם בפועל של המבקשת ובני משפחתה בנכס במשך 5 חודשים, כנטען על ידה, וספק רב אם זהו אמנם המצב. בהקשר זה יש לציין, כי המבקשת גרסה בסוף עדותה כי בטרם הגשת הבקשה על ידה הגיע אדם לנכס מסר לה מסמך לפיו היא אמורה לפנות את הבית (זאת בניגוד לגירסתה הקודמת באותו עניין, אליה אשוב בהמשך). לדבריה, באותו מועד היו היא ואמה בבית והמסמך נמסר לידיה. בדיון שנערך לפני נכח גם קבלן ההוצאה לפועל, מר עופר למור, ולבקשת בית המשפט עלה מר למור לדוכן העדים למתן עדות. על פי עדותו של מר למור, במהלך חודש נובמבר 2011 הגיע הוא לנכס על מנת למסור הודעת פינוי. הודעת הפינוי הודבקה, לדבריו, על דלת הנכס. זמן קצר לאחר מכן באותו יום, כך העיד, חזר למקום עם נציג משטרת ישראל ופגש שם את אבו-סביח ובניו, אשר טענו כי העניין מצוי בטיפול. מר למור העיד, כי בשני ביקוריו בנכס קודם למועד הפינוי ביום 29.12.11, לא ראה את המבקשת בנכס ובמקום נכחו אבו-סביח ובני משפחתו.

14. כאשר מצרפים את הנתונים העולים מהראיות שבאו לפני לגירסתה הרעועה של המבקשת, המסקנה הינה שלא עלה בידי המבקשת לשכנע, על בסיס ראיות מהימנות, קיומה של זכות לכאורית לצורך מתן סעד זמני.